<h1>ראב"ן שו"ת סימן ל"ד</h1>
<h2>דף סג.</h2>
על שהעמקתה איש כליבי בן חניכתי בלאו שבכללות אומר בחורפך לא עיינת ככל הצורך ואזכיר לך השרשים ומהם תתרווח לך השמועה. והשרשים הן לאווין שכוללין דברים הרבה ואין בהן פרט, כגון לא תעבדם שכולל כל עבודות לשלא כדרכה כגון מגפף מנשק מכבד ומרבץ וזולתם ולא פרט בו שום עבודה, ואמרינן בסנהדרין בפרק ד' מיתות [ס"ג.] דאין לוקין עליהן. וכגון לא תאכלו על הדם שכולל דמים הרבה, כגון אזהרה לבן סורר ומורה, ולא תאכלו מן הבשר בעוד הדם במזרק, ואין מברין על הרוגי ב"ד, ולא תאכלו קודם שתתפללו על דמיכם, ואמר התם דעל כולם אין לוקין דהוא לאו שבכללות, וכעין אילו כללות לית תנא ואמורא דפליג דוודאי לא לקי. וכן לאו שיש עמו שנים ושלשה פרטות ואילו לא נפרטו היו נשמעים מן הכלל, אם הוצרכו הפרטות לחידוש דבר אמרינן לאותו חידוש יצאו ולא הוי פרטות וכי נשמעין מן הכלל הוי לאו שבכללות ואין לוקין עליו, ואם לא יצאו לחידוש דבר הוו קראי יתירה לחלק לאו לכל חד וחד ולא הוי לאו שבכללות ולוקה על כל אחד ואחד, כגון כל חלב שור וכשב וגו' דפליגי בה ר' ישמעאל ורבנן בפ"ק דכריתות [ד'.] דתנו רבנן כל חלב שור וכשב וגו' לחייב על כל אחת ואחת דברי ר' ישמעאל וחכמים אומרים אינו חייב אלא אחת, ואמרי' ולימא בלוקין על לאו שבכללות קמיפלגי, וההיא דסנהדרין דאמר אין לוקין לאו דברי הכל הוא, וקס"ד דבין לר' ישמעאל ובין לרבנן הני פרטי לחידוש יצאו למישרי חלב חיה והוי לאו שבכללות וקאמר ר' ישמעאל לוקה על כל אחת ורבנן אמרו דלוקה אחת וההיא דסנהדרין לאו אליבייהו, ומשני דכ"ע אין לוקין על לאו שבכללות כגון הנהו דסנהדרין לא אחת על כולם ולא על כל אחת, וכי פליגי ר' ישמעאל ורבנן בלאו שכולל ויש עמו פרט כגון כל חלב שור וכשב וכיוצא בהן, דר' ישמעאל סבר פרטי יתירי אינון ולא למישרי חלב חיה יצאו הילכך מחלקי לאוי לכל פרטא והוי כאילו נכתב כל חלב שור לא תאכלו וכל חלב כשב לא תאכלו וכל חלב עז לא תאכלו הילכך לאוין מחלקין למלקיות, ורבנן סברי למישרי חלב חיה יצאו ולא מייתרי הילכך לא מחלקי למלקיות, ומיהו אהני פרט לחיובי חד מלקות, אבל בלאו דלא תעבדם ולא תאכלו על הדם כולי עלמא מודו דלא לקי אפילו חד. שמע[ינן] מהכא דבין לר' ישמעאל בין לרבנן, היכא דמייתרי (פטור) [פרטי] מחלקי לאו ולוקה אכל חד, והיכא דלא מייתרי דיצאו לחידוש דבר למה שיצאו יצאו ולא מחלקי לאוי ולא לקי אלא חדא. ואשמעינן ר' אילעא [כריתות ד':] דפרטי דלא תוכל לאכול בשעריך שהם דגן תירוש ויצהר יתירי אינון ומחלקי לאוי וחייב על כל חד וחד לדברי הכל. והא דאקשי ליה והא אין לוקין על לאו שבכללות, משום דקס"ד דמקשי דפרטי לאו יתירי נינהו. והכי נמי אקשי לר' יצחק [שם ה'.], ואשמעינן ר' יצחק דלחם קלי וכרמל לא תאכלו פרטי יתירי אינון ולקי אכל חד.
ובד' מקומות בתלמוד פליגי רבא ואביי בפרטי יתירי כי הא, בנא ומבושל בפסחים בפכ"ש [מ"א:], ובנזיר בפג"מ [ל"ח:] בפרט זג וחרצן, ובמנחות בפ' כהמ"נ [נ"ח:] בעירובי שאור ודבש, ובפ"ק דתמורה [ז':] במעלה איברי בע"מ, ובכולהו ס"ל לאביי ורבא דפרטי יתירי נינהו לחלק לאוין לכל חד וחד דפרטי. מיהו בהא פליגי, רבא סבר דבין לר' ישמעאל ובין לרבנן כי היכי דמחלקי פרטי יתירי לאוין לעצמן, הכי נמי מחלקי אכל לאו חיוב אלאו דכללא נמי, ואביי סבר לעצמן מחלקי, לכללא לא מחלקי ואין לוקין על לאו של הכלל. והיינו דקאמר בפלוגתייהו איכא דאמרי חדא מיהא לקי, וטעמא דתרווייהו מפרש, ופירושא, חדא מיהא לקי אכללא כי היכי דלקי אפרטי בין לר' ישמעאל בין לרבנן היכא דמייתרי קראי, והיינו טעמא דרבא הילכך לקי תלת. איכא דאמרי חדא נמי לא לקי אכללא בין לר' ישמעאל בין לרבנן, דלאו מיוחד לאו של הכלל דהוא אל תאכלו כי אם צלי אש (דלאו) [כלאו] דחסימה שסמכו למלקות, דאפילו מאן דלא דריש סמוכין בכל התורה, במשנה תורה דריש, וטעמא משום דכל התורה מפי הגבורה נאמרה ואין מוקדם ומאוחר אבל משה שסידר משנה תורה פרשה אחר פרשה לא סידר אלא להדרש, ואפילו נחלק הלאו לכלל, הא מישתמעי מיניה נא ומבושל וכל דבר שאינו צלי, וכיון דאינו מיוחד לדבר אחד כגון לאו דחסימה, לא לקי עליה, והיינו טעמא דאביי. וראיה לדברי דלא פליגי רבא ואביי אלא במלקות דכללא, מדפריך רב פפא בנזיר בפלוגתייהו עליה דרבא מברייתא דר' אליעזר אכל ענבים לחים ויבישים חרצנים וזגים וסחט אשכול של ענבים ושתה לוקה חמש ואם איתא דלוקין על לאו של הכלל לילקי שש אחת על כל אשר יעשה מגפן היין שהוא הכלל, והדר תירץ רב פפא דלא תני בברייתא חמש אלא סתם לוקה ולא קשיא לרבא דאמר לוקה שש. ולאביי נמי מקשה בפ"ק דתמורה מברייתא דהמקדיש בעלי מומין לגבי מזבח עובר משום ה' שמות משום בל תקדיש ומשום בל תשחטו ומשום בל תזרקו ומשום בל תקטירו כולו ומשום בל תקטיר מקצתו אע"פ שמקצתו בכלל כולו אלמא לוקין על לאו שבכללות ועמד בקושיא, מיהו לא איתותב לגמרי דכל מקום שאמר בתלמוד קושיא ולא אמר תיובתא לא נסתרו דבריו אלא שקשה היה לבעל התלמוד לתרץ. אלמא דלא פליגי אלא במלקות דכללא, ואביי הוה מוקשה לגמרי, רבא לא הוי מוקשה בכי אם צלי אש ואמכל אשר יעשה מגפן היין, דהכא לא הוי לאו שבכללות אלא לאו גמור, דמואשה (לאשה) לא תתנו נפקא כולו ומן מהם נפקא מקצתו והלאו מהדר אתרווייהו והוי כאילו כתב לא תתנו כולו אשה ולא תתנו מהם דהיינו מקצתו דומיא דכל חלב וכל דם דקאי הלאו אתרווייהו, ואדביי דאמר כללא הוי ליתיה. ור' אילא ור' יצחק כאביי ס"ל דאין לוקין על הכלל, דהא לוקה שלש אמרי ולא ד' מלקיות דפרטא, וגם אתו לאשמועינן דהיכא דמייתרא פרטי דלחלק לאוי אתו אפילו לרבנן דאמרי דפרטי דכל חלב שור וגו' לא מייתרי הני מייתרי. ונקט ר' אילא מעשר דגן תירוש ויצהר דדמי לכל חלב שור וגומר דמייתרי לר' ישמעאל משום כל חלב דקדשים דעלוי שאין (היה) [חיה] בהם, ולרבנן לא מייתרי דאיצטרך למיכתב בקדשים ובחולין כדמפרש בפ"ק דכריתות, אבל הכא מייתרי דכיון דכתב לעיל מיניה ואכלת לפני ה' אלקיך מעשר דגנך ותירושך ויצהרך וגו' והוה מצי למיכתב לא תוכל לאכול בשעריך סתם ופרט דגן ותירוש ויצהר יתירי ודאי לחלק לאוי כתב, וכן לר' יצחק. ורב הונא ורב יהודה אפליגי בלאו דלא תחבל רחים ורכב בפ' המקבל בבבא מציעא [קט"ו.], דרב הונא אמר חבל ריחים ורכב לוקה (כ)ג' משום לא יחבל רחים ומשום לא יחבל רכב ומשום כי נפש הוא חובל, ורב יהודה אמר לוקה ב' משום רחים ומשום רכב אבל משום כי נפש לא לקי. וקס"ד דהא דאמר רב הונא לוקה משום דקסבר לוקין על לאו שבכללות ורב יהודה סבר אין לוקין, ולהכי אמרינן לימא רבא ואביי דהוי בתריהון בפלוגתה [דרב הונא ורב יהודה איפליגו] דרבא כרב הונא ואביי כרב יהודה (איפליגו), ומשני רבא אנא דאמרי לוקין על לאו שבכללות עם לאו הפרט אפילו לרב יהודה אמרי, דהא דאמר רב יהודה הכא לוקה ב' ולא ג', משום דכי נפש לאו כללא הוא ולא קאי ארחים ורכב, אלא למימר דכי היכי דרחים ורכב שהן ב' כלים שעושין מלאכה אחת וחייב על זה בעצמו ועל זה בעצמו, כך כל ב' דברים שעושין מלאכה אחת חייב ע"ז בעצמו וע"ז בעצמו, והכי דריש לקרא לא יחבל רחים ורכב וכן כל דבר שעושין בהן אוכל נפש, אבל היכא דאיכא כלל עם הפרט כגון כי אם צלי אש אפילו רב יהודה מודה דלוקה על הכלל עם הפרט. ואביי אמר אנא דאמרי אפילו לרב הונא דעד כאן לא קאמר ר"ה דלקי על כי נפש לאו משום כללא אלא משום דיתירא הוא, דלית ליה לר"ה חילוק לאוין בשאר דברים שהן ב' ועושין מלאכה [אחת] שיהא חייב ע"ז בעצמו וע"ז בעצמו אלא אחת על שניהם, וכיון דיתירא הוא על כרחך לאפושי לאוי ארחים ורכב הוא דאתא, אבל כי אם צלי אש לא מייתר דאיצטריך למידרש דבשעה שישנו בקום אכול צלי ישנו בבל תאכל נא, וכיון דלא מיותר לא לקי עלה לרב הונא, ואביי דקרי ליה לאו שבכללות, לדבריו דרבא קאמר לדידך דקרית ליה לאו שבכללות אין לוקין על לאו שבכללות, אי נמי אע"ג דלר"ה לא הוי כללא לאביי הוי כללא דקא משתמעי מיניה נא ומבושל, אלא מכי נפש לא משתמע חילוק לאוין לרחים ורכב הילכך ל"ה כללא.
ואי קשיא לך דאביי אדאביי דאמר בפכ"ש בפסח[ים] [כ"ד.] אמר ליה רב פפא לאביי אימר ליחודי ליה לאוי לגופיה דאי מדר' אלעזר דאמר לא יאכל כי קודש הם כל שבקודש פסול בא הכתב ליתן ל"ת על אכילתו אין לוקין על לאו שבכללות, מכלל דלאביי לוקין. תריץ הא דאמר אביי אם אינו ענין לגופו דנפקא ליה מדר"א וכו', לאו למלקות קאמר אלא ללאו בעלמא לאיסורא, וא"ל רב פפא אימא ליחודי לגופיה למלקות אתא דאי מדר' אלעזר הא סבירא ליה דאין לוקין. ולא תאכלו כל נבילה [דברים י"ד] לא הוי לאו שבכללות, דכיון (דפטר) [דפרט] במקום אחר מאי קרוי נבילה וכתב כאן כל נבילה הוי כאילו כתב לאו אכל מין נבילה ונבילה. וכן לא תעשה כל מלאכה דשבת [שמות כ'], הא אמרינן [שבת ע'.] הבערה לחלק יצאת, לחלק לאו לכל מלאכה ומלאכה, ואפילו למ"ד ללאו יצאת, כיון דגמרינן מלאכות ממשכן הוי כאילו כתב לאוין אכל מלאכה ומלאכה. ולא דמי לכללא דכל שבקודש פסול בא הכתב ליתן ל"ת על אכילתו, דאע"ג דידעי פסול קודש מה הם הוי כלל, דהתם לא כתב לא יאכל פסולי קודש, דאי הוי כתב הכי אמרינן כיון דידעי פסולין דקודש הוי כאילו כתב לאו אכל פסול ופסול ולא הוי לאו שבכללות, אבל השתא דלא פרט בקרא פסול אלא לא יאכל כי קודש הם הוי לאו שבכללות.
